אינטונציה עוסקת באופן בו אנו אומרים דברים, ולא במה שאנו אומרים. לכן, אפשר רק לדמיין מה יכול להשתבש אם האינטונציה שלנו בשיחה ובתקשורת אינה במקומה. ניתן לתאר את האינטונציה ביסודה כ”מוזיקת הדיבור” ולכן יש צורך לשנות את האינטונציה שלנו להדגיש מידע שהוא המפתח לנקודה שלנו. תחשובו על זה, מתי אנחנו יודעים מתי מישהו שואל אותנו שאלה, שאלה רטורית או רגשית, או מצהיר על משהו? ואיך האופן שבו הם אומרים את זה משפיע על ההבנה שלנו [או אי ההבנה] של השיחה?
בכל משפט נתון, בהתאם למיקוד ולסוג המידע המועבר במשפט זה, עליך לקבוע אילו מילים להדגיש על ידי העלאה והורדה של גובה הצליל. למשפט בודד יכולות להיות משמעויות שונות לחלוטין, תלוי באיזו מילה מודגשת בכל פעם. לכן, הדרך הטובה ביותר לתאר אינטונציה תהיה לומר שהיא מתייחסת לאופן שבו אנו משתמשים בגובה הקול שלנו כדי להביע משמעויות ועמדות מסוימות.
דוגמה אחת שממחישה עד כמה חשובה האינטונציה והתקשורת הנכונה באמת, היא במערכון הקומדיה המצחיקה מאוד “Who’s on First” שהתפרסמה על ידי אבוט וקוסטלו. הנחת היסוד של המערכון היא שאבוט מתאר את השחקנים בקבוצת בייסבול עבור קוסטלו, אבל השמות והכינויים שלהם יכולים להתפרש כתשובות לא מגיבות לשאלות של קוסטלו, בעיקר בגלל שלשמות השחקנים בקבוצת הבייסבול יש “מוזרות”, שמות כמו “מי”, “מה” “אני לא יודע” “למה” “כי” “מחר” “היום” ו”לא אכפת לי”. מיותר לציין שההסברים של אבוט מותירים את קוסטלו מבולבל חסר תקנה, מתוסכל ומבואס בגלל שקוסטלו משתמש בשאלות “Wh”, שיש להן אותה אינטונציה נופלת כמו אמירות. האם קוסטלו יקלוט את שמות השחקנים מוקדם יותר אם קוסטלו ידגיש אינטונציה, כדי להסיר את העמימות? כנראה, אבל רוב הסיכויים שלא היינו צוחקים כל כך כששמענו את זה אז…
מערכון הקומדיה המצחיקה מאוד “Who’s On First” שהתפרסמה על ידי אבוט וקוסטלו.
